בבעת שבילו את חופשת ראש השנה אצל בני הדודים שלהם בקיבוץ, נתקלו לגמרי במקרה, גלי, יותם ובני הדודים שלהם, תמר ועומרי, בחבורת עבריינים שזממו לגנוב את "ספייק", הסוס הגזעי רב הערך של קיבוץ עין המפרץ.
המעקב אחרי חבורת הפושעים הביא את שתי הבנות לתוך שטחי הרשות הפלסטינית תוך שהן נקלעות לסכנת חיים של ממש. אמנון בעזרת חברו ג'קי והכדור הפורח שלו, ביחד עם שני הבנים, מצליחים לאתר את הבנות והחבורה כולה יוצאת במרדף רצוף סכנות אחרי ארגון הפשע של חמולת אל-בוּשְרָא אשר בטריק מדהים הצליחו לגנוב את ספייק ולהעלימו כבמטה קסם מעיני המחסומים בדרכים. בעזרתם של איסמעיל, סטודנט פלסטיני צעיר מהכפר בורקין ושל משעד המוסכניק מעראבה, הם מנסים להתגבר על כוחות גדולים מהם ולחשוף את הקשר של סגן השר לביטחון פנים הישראלי לכל הפרשה. זהו ספר שני בסדרת "צוות מפענחי התעלומות". הספר הראשון, "תעלומת השכן שממול" זכה לביקורות טובות וחשף לראשונה את כישוריהם של גלי, יותם וחבריהם כבלשים סקרנים, נועזים ויצירתיים. |
פרק ראשון
.מזימה
געיית הפרות הרועות בשדות השלף שנקצרו לא מזמן, זמזום הדבורים במטע האפרסקים, שדה המלפפונים הנטוש, שאון הטרקטור שחורש את האדמה היבשה, השמיים הכחולים ללא רבב והשמש שזה עתה החלה לטפס במזרח, היוו את התפאורה לשני הנערים ושתי הנערות שישבו בראש מגדל חבילות החציר הגבוה, ופטפטו בהתלהבות.
"לא פחדתם?" שאל עומרי כשגלי סיימה לספר על הרגעים בהם המקורזל כמעט הצליח לברוח בעודו מחזיק את יותם כבן ערובה, קְנה האקדח נעוץ בגבו וכלי הנשק של המאבטחים מוטלים על הקרקע.
"ברור שפחדנו" אמר יותם "במיוחד כשהייתי בטוח שדרור, החבר הכי טוב שלי, מת וגם אני אוטוטו מצטרף אליו. אבל הדברים קרו כל כך מהר שלא הספקנו באותו הזמן לפחד ממש. במבט לאחור הכל נראה הרבה יותר מפחיד".
לפתע הרימה תמר את אצבעה קירבה אותה לשפתיה.
"תסתמו רגע! תקשיבו!?" לחשה.
ממרומי "המצודה" עליה ישבו, יכלו יותם, גלי ובני הדודים שלהם תמר ועומרי, לשמוע בבירור את קולותיהם של שני אנשים המדברים ביניהם בשקט, כשהם הולכים ומתקרבים אליהם.
תחילה לא יכלו להבין מה הם אומרים אך הקולות הלכו וגברו עד שהשניים נעצרו ממש למרגלות "המצודה". עכשיו החבורה שמעליהם הצליחה להבין כל מילה.
"... איברהים הודיע סופית שהפעולה מתבצעת היום בלילה. עד אז אתה חייב להשיג את הקוד. לא תהיה לנו הזדמנות שנייה. אתה מבין את זה?" נשמע קול גברי במבטא רוסי .
"תראה יורי, ניסיתי כבר כמה פעמים אבל הבְּרכה הזאת שומרת על הסוס הזה כמו על הזהב שבפוֹרְט-נוקס "
"מה זה פורט נוקס?" שאל בעל המבטא הרוסי.
"אתה באמת לא יודע? זהו שמו של בנק אוצר הזהב של ארצות הברית." ענה חברו בנימה קצת מתנשאת. לדובר היה קול גבוה וצפצפני עד שניתן היה לטעות לרגע שהוא אשה.
"אז מה בדיוק אתה מציע? שנודיע לאיברהים שאנחנו לא מסוגלים לבצע את חלקנו במבצע?" התרעם הרוסי שענה לשם יורי. "כמה הזדמנויות היו לך בחיים לעשות קופּה כזאת כמעט בלי להתאמץ?"
"אמרתי לך כבר שאת המפתח שִכפלתי בלי בעיות אבל את הקוד אני לא מצליח לגלות. כבר שבועיים אני מסתובב ליד הברכה הזאת אבל בכל פעם שהיא מקישה את קוד הכניסה, היא מסתירה את הקודן." ענה הציפציף.
נראה שהדוברים עמדו שם למרגלות ערמת חבילות החציר, בטוחים שאף אחד לא יכול לשמוע אותם. ארבעת הנערים והנערות הסתכלו האחד על השנייה בדממה וכמעט הפסיקו לנשום.
"אולי צריך להשתמש בחומר שמשאיר סימנים שאפשר לראות באור אולטרה-סגול?" אמר יורי.
"וואלה. על זה לא חשבתי." ענה הציפציף. "איפה אפשר להשיג חומר כזה?"
"אתה רוצה שאני אעשה את כל העבודה במקומך?" כעס הרוסי. "תבדוק. אולי בחנויות לחומרי בניין."
"בסדר תירגע, אבדוק." אמר הציפציף, "מזל שעם ההקלטות גמרנו כבר שלשום." ואחרי שתיקה קצרה המשיך, "במחשבה שנייה יורי, אתה מדבר הרבה ועושה מעט. אתה שם עלי את כל העבודה השחורה." התרעם הציפציף.
"אני אשם שאותך קיבלו לעבוד בקיבוץ ואותי לא? אם אני אסתובב כאן סתם מיד יחשדו בי." אמר יורי.
"מה זה קשור? למה אתה לא יכול להשיג לי את החומר לגילוי הקוד." אמר הציפציף. " לי יש עוד לגמור לנקות את החרא ברפת, ואחר כך גם באורווה ואחרי כל זה לחלץ את הקוד. אני ממש לחוץ בזמן."
"מצטער. אני לא יכול לעזור. עוד מעט אני נפגש עם איברהים כדי לסיים לתכנן את הפעולה. הלילה זה קורה ויש עוד מיליון דברים לסגור." אמר יורי.
"בסדר אני כבר אטפל בעצמי במשימות שלי ואסיים בזמן. מתי איברהים רוצה שניפגש?" שאל הציפציף.
"היום אחרי הצהריים. הוא יעדכן אותנו יותר מאוחר ואני אודיע לך. זה תלוי במזמין." אמר הרוסי .
"טוב יאללה, אין לי זמן לפטפוטים מיותרים. אני צריך לסיים לנקות את החרא של הפרות לפני שאני יכול לחזור לאורווה."
הם החלו להתרחק וקולם הלך ונחלש.
החבורה הספיקה לשמוע את הרוסי שואל "מתי אתה מסיים לעבוד?" אבל את התשובה כבר לא שמעו.
עומרי התרומם בזהירות והציץ לכיוון ממנו נשמעו הקולות. האחרים עשו כמותו. הם הצליחו לראות את שני הגברים, האחד רחב גוף, גבוה ובעל שיער בלונדיני והשני נמוך, רזה עם רעמת שיער שחור, כשהם נעלמים מאחורי הרפת.
גלי היתה הראשונה שהתעשתה. מבלי להגיד מילה, התרוממה ירדה במהירות בחבל שהשתלשל ומיהרה לעבר הרפת בעקבות השניים.
היא הציצה מעבר לפינה וראתה אותם פונים לכביש שהוביל למרכז הקיבוץ. מהמרחק הזה לא יכלה לשמוע על מה הם מדברים. הם נעצרו ליד טנדר שחור וגדול שחנה בשולי הכביש הראשי של הקיבוץ והמשיכו לדבר.
השלושה שהשאירה מאחור הצטרפו אליה והחבורה עמדה ותצפתה לעבר הזוג המוזר.
"אולי נתקרב כדי לשמוע על מה הם מדברים." הציע עומרי. לא היה סיפק בידם להגיב כשראו את הבלונדיני נכנס לטנדר ונוסע לכיוון שער הקיבוץ. הרזה עמד כמה שניות ואז החל לחזור לכיוון הרפת.
"בואו נסתתר!" קרא עומרי ומיהר להיכנס לתוך הרפת שהייתה ריקה מפרות. הם מצאו מסתור מאחורי מכונת החליבה וראו את הבחור הרזה נכנס אל הרפת. הוא נראה שקוע במחשבות כשניגש אל מריצה שעמדה בצד, הסיע אותה למכלאות והחל לגרוף ולהעמיס עליה את החומר החום והריחני שהיה מפוזר שם בשפע.
ארבעת הילדים הציצו בזהירות לעברו מבלי לעשות דבר. הם היו תקועים ולא יכלו לצאת מבלי שיראה אותם.
הרפת היתה ריקה מפרות. הוציאו אותן ככל הנראה לשטחי המרעה הטבעי כדי שאפשר יהיה לנקות את המכלאות מבלי שהן יפריעו. ברפת לא היתה נפש חיה פרט לארבעה ולבחור הרזה והשחרחר שעסק בהעמסת זבל פרות לתוך מריצה.
גלי הוציאה את הטלפון הנייד שלה וצילמה את האיש. לא היה לה כל הסבר למה היא עשתה את זה. זה היה מעין אינסטינקט. חבריה הסתכלו עליה בתימהון אך לא אמרו דבר.
הבחור המשיך במלאכתו כשלפתע עצר. הניח את האת בצד והוציא את הטלפון הנייד מכיסו.
"חיים, זה ששון. מה שלומך?" עכשיו הם ידעו גם את שמו.
"תשמע, חיים, אני צריך חומר שאפשר לראות רק בתאורה אולטרה סגולה. יש לך משהו כזה?" הם לא שמעו את התשובה של חיים
"בספריי זה מצוין. ופנס אולטרה סגול יש לך?"
"יופי. כמה זה עולה?" הפסקה קצרה ואז..."אתה רציני? למה כל כך יקר? טוב עזוב. מתי אפשר לבוא לקחת? ...בסדר. אהיה אצלך בחנות תוך שעה שעתיים."
ששון החזיר את הטלפון לכיס מכנסיו והמשיך להעמיס את המריצה. כשזו היתה מלאה, הרים אותה ויצא אל מחוץ לרפת כדי לרוקן את תוכנה על ערמת זבל הפרות הענקית שהייתה בחוץ.
החבורה ניצלה את ההזדמנות והתגנבה החוצה במהירות. הם חזרו וטיפסו למרומי "המצודה".
"מה היתה כל החרטה הזאת ששמענו מהשניים האלה?" שאל עומרי.
"זה ברור כשמש עומרי. הם מעורבים באיזושהי מזימה." אמרה גלי, החשדנית שבחבורה. "הם הולכים לעשות הלילה משהו כאן בקיבוץ! אבל לא ברור מה זה בדיוק. חייבים לברר את העניין."
כולם הסכימו שהשיחה המקרית שהגיעה לאזניהם מעידה שהם עלו על משהו מסריח מאד והם חייבים לרדת לשורש העניין. חוץ מזה יש להם הזדמנות להיות מעורבים בהרפתקה כלשהי. אין סיכוי שהם יוותרו על ההזדמנות הזו.
"על איזה סוס הם דיברו?" שאל יותם.
"באורווה של הקיבוץ יש הרבה סוסים, אבל רק סוס אחד מוגן על ידי חומת ברזל ושער עם קודן. זה ספייק." אמרה תמר.
"מישהו מכם מכיר את הששון הזה? נראה שהוא עובד כבר כמה שבועות בקיבוץ ודי מתמצא במקום." שאלה גלי. היא שלפה את הטלפון והראתה לכולם את התמונה שצילמה ברפת. תמר ועומרי הנידו בראשם לשלילה.
"הוא לא נראה לי מוכר. אני לא זוכרת שנתקלתי בו בחדר האוכל או במקום אחר." אמר עומרי.
"ואני חשבתי שבקיבוץ כולם מכירים את כולם?" אמר יותם.
"יש הרבה עובדי חוץ בקיבוץ שאנחנו לא מכירים." אמר עומרי.
"אתם יכולים לברר מיהו?" שאל יותם. "בטח יש כאן מזכיר או סדרן עבודה שאחראי על עובדי החוץ."
"ניכנס למזכירות ונשאל את חגי. הוא האחראי על עובדי החוץ." אמר עומרי.
"תַרְאי לי שוב את התמונה." ביקשה תמר. היא עשתה זום על התמונה לאזור היד של ששון. "תראו את שעון היד שלו. כתוב עליו רולקס. אם אני לא טועה, שעוני רולקס נחשבים שעוני יוקרה." אמרה.
"אז מה?" שאלו השלושה כמעט במקהלה.
"למה איש שיש לו שעון יוקרה ירצה לעבוד ברפת של הקיבוץ ויסכים להוציא משם זבל?" שאלה.
"נראה באמת מוזר." אמר יותם "אבל זה לא אומר שהוא פושע או משהו כזה. אולי הוא סתם פריק של שעונים והשקיע את כל החסכונות שלו בשעון רולקס."
"אתם זוכרים על מה הם דיברו?" שאלה גלי.
"הם דיברו על לעשות קופה, על סוס ועל קודן שהם צריכים לפרוץ, או משהו כזה." אמר יותם.
"הם גם הזכירו את ברכה. יש עוד איזושהי ברכה בקיבוץ חוץ ממנהלת האורווה וחוות הרכיבה שלכם?" שאלה גלי. תמר ועומרי הנידו את ראשיהם לשלילה.
"כל הרמזים ששמענו בשיחה של השניים מובילים איכשהו לאורווה ולספייק החמוד." אמרה תמר, "נראה שהם זוממים לעשות הלילה משהו לספייק. אולי לגנוב אותו?"
ספייק היה סוס מיוחד במינו מגזע ת'וִרוֹבְּרֶד. הקיבוץ קיבל אותו במתנה לפני כשש שנים מתורם אנגלי שבתו התנדבה בקיבוץ באותה שנה. ספייק היה באותה עת סייח צעיר, תוצר של הכלאה שנעשתה לפני כשלוש מאות שנה, בין סוסים ערביים-תורכיים לבין סוסות אנגליות.
הסייח, נצר לסוסים מבית המלוכה האנגלי, הפך לסוס יפיפה. צבעו היה חום-קוניאק, רעמת כפולה של שיער ארוך ומבריק, קישטה את צווארו והעניקה לו מראה אצילי.
כל ילדי הקיבוץ הכירו היטב את הסוס החמוד הזה. גם גלי ויותם, שהתארחו באופן קבוע בקיבוץ, הכירו אותו ואהבו אותו מאד. הם לא החמיצו הזדמנות לטפל בו, לרחוץ אותו, להבריש את פרוותו וסתם להתאסף לידו ולפנק אותו.
למרות האיסור של ברכה, הגניבו לו לא פעם קוביות סוכר. היתה לסוס הזה חיבה מיוחדת לממתק הזה. ספייק אהב שילדים רכבו עליו. שפת הגוף שלו שידרה שהוא שמח לדהור איתם בשדות, לא פחות משהם אהבו לרכב עליו.
ספייק היה אחת הסיבות העיקריות לזה שגלי ויותם אהבו לבקר תכופות בקיבוץ. הוא נראה והתנהג ככלבלב מגודל והזכיר להם את כתם ונמש, צמד הכלבות התאומות האהובות שלהם.
"כשפועל שעובד ברפת של הקיבוץ עונד שעון רולקס על היד, זה מעורר חשד. אני לא צריכה להזכיר לכם שאני לא סתם חשדנית." אמרה גלי. כולם ידעו שההרפתקה עם המרגלים האירנים החלה אך ורק הודות לחשדנות המפליגה של גלי בשכן שממול.
"גם הג'ינס שהוא לובש הוא די יוקרתי. לִוָוייס זה מותג שעולה מאות שקלים." אמרה.
"הששון הזה מכיר את ברכה וכנראה שהוא מאד רוצה לעבוד דווקא באורווה. אז למה הוא עבד ברפת במקום באורווה?" שאלה גלי.
"מי שמנקה זבל פרות בקיבוץ חייב להיות עובד חדש. זו לא עבודה נחמדה וסדרן העבודה מטיל את העבודה הלא נעימה הזאת על החדשים. הוא כנראה מן כולבויניק כזה שעושה את העבודות הלא נעימות ברפת ובאורווה." אמרה תמר.
"לא הבנתי מה הקשר בין מה שהוא הזמין בטלפון לבין החשד שהם זוממים לגנוב את ספייק?." אמר עומרי.
"המשימה של ששון זה להשיג את הקוד שברכה מסתירה ומונעת לראות כשהיא מקישה על הקודן. החומר שהוא רוצה להשיג זה נוזל שמשאיר טביעת אצבעות במקום שבו נגעו." אמר יותם.
. "הוא מתכוון לרסס את הקודן בחומר כלשהוא ולקרוא לאחר מכן על איזה מקשים היא הקישה." אמרה גלי. היא קראה את המחשבות של אחיה והבינה לאן הוא חותר.
"בדיוק" אמר יותם "הבלונדי יעץ לששון לקנות חומר שמגלה איפה האצבעות נגעו."
"פתרון ממש לא משהו." אמרה גלי. "גם אם יגלה על אילו מקשים היא לחצה, הוא לא ידע את סדר הלחיצה. אם הקוד הוא בן ארבע ספרות, יש 2560 אפשרויות אם אינני טועה. שלא לדבר על קוד בן שש ספרות." אמרה.
"וואי גלי, מאיפה את יודעת את זה?" שאל עומרי בהתפעלות.
"אני די אוהבת מתימטיקה והשנה השתתפתי בקבוצת לימוד במכון ווייצמן?" סיפרה בגאווה.
"אני דווקא לא מסתדרת עם המקצוע הזה." אמרה תמר, "אבל תסבירי איך הגעת למספר האפשרויות שיש לששון עם קוד של ארבע ספרות."
"לומדים את זה בתורת ההסתברות. קוראים לחישוב הזה עצרת." הסבירה.
"מה זה אומר?" התעניין עומרי.
"זה אומר שזה 4x4x4x4. אפשרויות." ענתה. עומרי חישב את זה במהירות באפליקציית המחשבון שאצלו בטלפון.
"צדקת. זה באמת 2560 אפשרויות."
"אז אם זה המספר," אמר יותם. הוא קינא קצת בגלי. "אז או שפירשנו לא נכון את מה ששמענו או שהוא לא מבין מה הוא עושה."
"יש למישהו רעיון מה הצעד הבא שלנו?" אמר עומרי תוך שהוא מכרסם מלפפון שמן שהיה מונח שם כשָריד לקרב המלפפונים שניהלו אתמול.
"אני מציעה שקודם כל ניגש לאורווה לראות שספייק בסדר." אמרה תמר. "נתחקר קצת את ברכה ובאותה הזדמנות נסתכל איך נראה הקודן הזה ואיך היא פותחת את השער. אני נזכרת שששון הזכיר גם מפתח שהוא כבר הספיק לשכפל."
"אולי גם נצליח למצוא שם את הפתרון לחידת יורי, ששון וזבל הפרות." חייך יותם.
"אני מקווה שששון עדיין מפנה את הזבל ברפת." אמרה תמר והתרוממה לעמדת תצפית. מהמקום בו עמדו במרומי "המצודה", לא יכלו לראות מה קורה בתוך הרפת.
"אני יורדת לראות מקרוב אם הוא עדיין שם." אמרה גלי ומיהרה להשתלשל מטה על החבל. החבורה עקבה אחריה מלמעלה כשהתקרבה לרפת. היא עמדה מספר שניות, הציצה ואז נעלמה מעבר לפינה.
הם המתינו קצת ומשלא חזרה, החליפו ביניהם מבטים והזדרזו לרדת ולהתקרב בזהירות לעבר הרפת. כשהסתכלו פנימה, נדהמו. הרפת היתה ריקה מאדם!
"מה עובר על הגלי הזאת? לאן היא נעלמה?" שאל עומרי.
"תתקשר אליה." הציעה תמר ליותם. השלושה המתינו בדריכות כשצליל החיוג של הטלפון של גלי הגיע לאוזניהם. הם היפנו את מבטם לכוון ממנו הגיעו הצלילים. הם הגיעו מראש "המצודה".