בתחילת חודש דצמבר 2022, נטלתי חלק בריטריט סופרים בקיבוץ בית-אורן בהשתתפות הסופרים מאיר שלו, דורית רביניאן, אורלי קסטל בלום, רוני סומק, ד"ר יניב איצקוביץ ונעה ידלין. היה אירוע מעולה ואת רשמיי תוכלו לקרוא בכתבה המתפרסמת היום בטור שלי בתאגיד החדשות החיפאי "חי פה".
https://haipo.co.il/item/409714
עולם של מטה ועולם של מעלה
יוסי ברגר, אוגוסט 2022
לפני זמן מה, בשעת בוקר מוקדמת למדי, הגיע לאוזני שאון גדול, מטריד ובלתי שגרתי. הרחוב בו אנו גרים, שקט למדי בשעות אלה ולפיכך, הנהמה מחרישת האוזניים שברה את השלווה היחסית והייתה יוצאת דופן. כחלוף זמן מה, ומאחר והמהומה לא שכחה, הגעתי למסקנה שמה שמתרחש שם למטה איננו זמני והוא כאן כדי להישאר.
הצצה מהחלון לכיוון ממנו הגיע הרעש, גרמה לי להחסיר פעימה: מחפר גדול, באגר בשפת העם, ניצב לו סמוך לבית השכנים הצמוד לביתנו כשהוא שולח את זרועו הארוכה המצוידת בכף ברזל משוננת, לעבר הבית שהתרוקן מיושביו לפני מספר ימים, במסגרת הפינוי בינוי או תמ"ה כלשהי. ידענו שהרגע לו ציפו שכנינו המפונים בכיליון עיניים, בוא יבוא. אנחנו לעומתם לא שמחנו כל כך. בתמונה שעל השלט הגדול שהציב הקבלן , נראה בית מגורים נאה למראה, מצופה שיש לבן ובו מרפסות בעלות מעקות זכוכית ומגרש חניה מרווח. מבחינתנו היה זה רגע שבו החל עידן שבו נאכל הרבה חול, ננשום הרבה אבק ונשמע הרבה רעש, לא תמיד בשעות נוחות.
ממרפסת ביתנו, זו שחלשה על בית השכנים, צָפיתי במתרחש בסקרנות, ואפילו הצבתי מצלמה כדי לצלם את תהליך ההריסה, פריים אחרי פריים. כשאותה מכונת מתכת צהובה וגדולה ניצבה מול הבית הישן, הייתה לי תחושה שהוא יקרוס תוך שניות כבניין קלפים בו ברגע שכף הברזל הענקית תיגע בו. בכל זאת מדובר בקשיש מט ליפול מול ענק צהוב עתיר כוחות סוס, מלא מרץ ואנרגיה. הזרוע הענקית התמתחה, שלחה את הכף המשוננת לעבר הבית והחלה לנגוס מלמעלה בגג הרעפים שנתמך על ידי קירות הבית מזה למעלה משישים שנה. למרבית הפלא הקשיש הדהוי לא קרס. נהפוך הוא נתן פייט לא קטן וכף הברזל התאמצה לבצע את זממה. נגיסה אחרי נגיסה, נגיחות ודחיפות הביאו לכך שגג הרעפים הדהוי קרס לאיטו והקירות נעלמו אט אט תוך שהם מרימים לאוויר ענני אבק גדולים, כאות מחאה לחורבנם. ההריסות הלכו ונערמו משני צדדיו של המחפרון הגדול שהמשיך במלאכתו בחריצות ובנחישות.
מפעיל הטרקטור, צעיר שחרחר ומתולתל, ישב לו בתוך תא שקוף ממוזג שניצב לו בין תא המנוע הרועש לבין בסיס זרוע המתכת, והפעיל באמצעות הידיות והמנופים של לוח הבקרה את היד הענקית, כאילו הייתה זו שלוחה ארוכה של גופו הצנום. הבחור הפליא במלאכתו תוך שהוא עוצר מדי פעם את פעולת המכונה, פותח חלון ומקשיב להוראות מנהל העבודה, גבר בגיל העמידה, חבוש בקסדת עבודה צהובה, שעמד בסמוך, מזיע ואפוף אבק, אוחז בידו צינור שזִרזף זרם מים כדי לשכך במעט את האבק שמסביב.
עמדתי כמהופנט, מביט בבית הישן הולך ונעלם, דומה היה טרף אומלל הנאכל אט אט על ידי חגב ענק, הנוגס בו באכזריות וללא ליאות. כעבור שעות אחדות, לא היה זכר לבית הרעפים הישן, אשר ללא ספק ידע ימים טובים יותר.
משאיות ענק, שהזכירו לי ארונות קבורה גדולים ומאובקים, הגיעו בזו אחר זו, ממתינות לתורן כדי שאותה כף ענקית שזה עתה סיימה את מלאכת ההרס, תמלא את ארגזי המתכת שעל גבן בשרידיו של בית הרעפים הישן. מפעיל המחפרון הענק המשיך "לנגן" בווירטואוזיות על מנופי ולחצני לוח הבקרה שבתוך התא הממוזג שבו ישב והכף חפנה בחדווה את ההריסות, התרוממה נמרצות מעל לארגז המשאית התורנית ושפכה בעליצות את תערובת הבטון, הברזל, הבלוקים, הזכוכית, המרצפות, הרהיטים, הברזים וכל שאר האביזרים שבעלי הבית הותירו מאחור. כשהתמלאה המשאית, מיהר נהגה לדרכו והבאה בתור תפסה את מקומה, מוכנה ומזומנה לקלוט את מטענה.
בעודי עומד וצופה באירוע, עלו בליבי הרהורים מטרידים - מה קרה לכל אותם בעלי חיים שדרו בכפיפה אחת עם בני האדם באותו בית שזה עתה הפך לתל חורבות כדי לפנות את מקומו לטובת מפלצת אבן חדשה ורבת קומות? מה עם כל אותם עכברים, מקקים, עכברושים ועכבישים, האם הם הבינו מה הולך לקרות ויצאו להם לחפש בית אחר בטרם ייסתם עליהם הגולל?
אז זהו, ככל הנראה שלא.
כאמור, הבית שזה עתה נהרס, גבל בביתנו שאולי גם הוא יום אחד יפנה את מקומו לבית גדל מידות חדש ומבהיק ממנו. זהו דרכו של עולם, 'ישן מפני חדש תוציאו' הוא כלל שמבטיח קידמה והתחדשות. בשלב הזה תוכנית שכזו לא נראית אצלינו באופק משום שהבית שלנו באמת מוצלח. שלושת הקומות והחדרים שבתוכו, משרתים אותנו היטב, כמו גם את בעלי החיים הגרים איתנו. בצל קורתנו חיות להן ארבע כלבות נאות מראה, טובות לבב, חכמות (?) ואהובות.
הוותיקות הן כתם ונמש, או בקיצור כת"ש. תאומות חביבות ועליזות מזן סטר אנגלי, סוג של כלבי צייד עם פרווה בצבע לבן מנוקדת בכתמים ונקודות שחורות. הן אומצו על ידינו בעודן גורות בנות חודש וחצי ומאז הכניסו אור לחיינו כמו גם אינספור נזקים. פרוותה של נמש מעוטרת בנקודות שחורות וחומות המצטופפות בעיקר בפניה אשר זיכו אותה בשמה. כתם לעומתה התברכה בכתם שחור וגדול על ישבנה ובשני כתמים שחורים וגדולים המעטרים את עיניה בצורה סימטרית ומותירים פס לבן דקיק המוביל ממצחה אל קצה אפה השחור כפחם. למרות הדמיון הפיזי הקיים בין השתיים, ניכר באופיין הבדל גדול. נמש היא הפקחית, העקשנית והקנאית שביניהן. יש לה מנהג מרושע לנגוס קלות במי שחשקה נפשה באותו רגע בתשומת ליבו. התעלמת מהגברת? תחטוף ביס! כתם לעומתה מצטיירת כטובת לב מאין כמוה. היא מקפידה להגיע בבוקר עם בובת מתנה בפיה והיא לא מוותרת עד שהתשורה תתקבל בליטופים ובנשיקות. כתם מצטיירת כקלת דעת, שובבה וללא ספק היא גורמת הנזקים הבכירה שביניהן. בהתאם לאופיין זכו השתיים לשמות חיבה: רשע ופשע.
שתי הכלבות הנוספות, קים ונסי, או בקיצור קימנ"ס, אומצו על ידינו בתקופת הסגר השני של מגפת הקורונה. למרות שהגברת בצער בעלי חיים הצהירה כי הן אחיות שהגיעו מאותו בית, לא קיים שמץ של דמיון פיזי בין השתיים. קים היא סוג של לברדור שחור וגדול. היא מעט מגושמת אך נעימת הליכות, טובת לב ומבטה ממיס לבבות. מדי פעם היא קמה ממקום רבצה וניגשת למי מדרי הבית כדי לקבל ליטוף ונשיקות. כשהיא באה על סיפוקה יש ותחזור לרבוץ אך לעיתים תישכב על גבה ותמתין לקבל דגדוגים בבטנה, הגורמים למבטה להזדגג מהנאה. נסי דומה מעט באופייה לקים חרף חוסר הדמיון במראה. נסי מזכירה את אותה חיה קטנה, אפורת פרווה ומחודדת חוטם, סוריקטה שמה. יש לה גם דמיון לא מבוטל לחולדה גדולה. היא בגודל בינוני, פרוותה צפופה בעלת שערות קצרות בצבעי חום ואפור, אוזניה קצרות וזקופות ואפה התברך בגוונים משתנים של חום בהיר וחום כהה. נסי ללא ספק הפקחית שבחבורה אבל "התברכה" בנביחה בעלת צליל גבוה במיוחד. היא גם הלוחמנית שבחבורה וכאשר עובר אורח החולף לתומו ברחוב, איננו מוצא חן בעיניה, תסתער הלוחמת הנועזת לעבר השער בחמת זעם ובקולות נביחה הנשמעים מקצה הרחוב אל קצהו. נביחותיה היו לא אחת מקור לתלונות של השכנים ובמקרה אחד אפילו הזעיקו ניידת משטרה.
ארבעת היצורים המתוקים הללו חיים איתנו כשוות בין שווים. כל אחת מהן בוחרת עם מי מבני הבית לישון ובשעות המועטות בהן הן ערות, הן משוטטות, רובצות או משחקות בחצר הגדולה המכוסה בדשא ירוק מלאכותי שבמרכזו עץ פיקוס ענק שבין ענפיו, גבוה למעלה, ניצב לו בית עץ די גדול ונאה שנותר ללא שימוש לאחר שדרי הבית הזאטוטים, בגרו ואבדו בו עניין. החצר כולה, כולל ערוגות הצמחים שלאורך הגדר, הן הטריטוריה של כת"ש וקימנ"ס והן רובצות במרחביה, משוטטות ועושות במרחב הזה ככל העולה על רוחן. בית העץ נותר עזוב ונטוש גבוה מעליהן והן מגלות בו עניין רק כאשר עורב או יונה חונים שם ומושכים את תשומת ליבן.
אולם דבר ידוע הוא שבית עץ שמופיע במערכה הראשונה, ייתן מחסה במערכה האחרונה.
הכלבות החביבות שלנו לא אוהבות חתולים. בזה הן דומות למרבית מבני מינן. במהלך הטיולים היומיים של הכלבות מחוץ לחצר, כאשר חתול רחוב כזה או אחר עמד בדרכן, הן בדרך כלל לא עברו על זה לסדר היום והחתול היה נאלץ למלט את נפשו מתחת למכונית חונה בקרבת מקום. לא פעם הפצרנו בכל אחת מהן להסביר לנו מה יש להן נגד הולכי הארבע המייללים, אבל לא הצלחנו לקבל הסבר הגיוני. אולי האיבה ביניהם התפתחה, חשבתי לעצמי, כשהחתולים היו עדיין נמרים ולכלבים היתה סיבה בהחלט מוצדקת לפחד מהם ולשנוא אותם. אולם ברבות השנים הגלגל התהפך והאיום של החתולים על הכלבים נעלם. הכלבים הפכו לחזקים אבל נשארו פחדנים ואילו החתולים הפכו לקטנים ולחלשים אבל נשארו אמיצים . ככה זה בטבע - גלגל מסתובב, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה.
החתולים אומנם מתַקְשרים בשפה שונה והפרצוף שלהם שונה במקצת מזה של הכלבים אבל חוץ מזה, שני המינים הללו די דומים האחד לשני.
זה די אופייני גם לבני אדם. ניקח לדוגמה את המקרה של היריבות המרה בין הפקיסטנים להודים. יש הרבה יותר דמיון בין שני בני העמים הללו מאשר שוני. למרות זאת הם אויבים מרים מזה דורות. מדוע? בעיקר בשל הפחד של האחד מהשני. יש להניח שגם לכת"ש ולקימנ"ס אין הסבר לאיבה שהן רוחשות לחתולים. אינסטינקטים של פחד הם השולטים ביחסם לחתולים ולפיכך הצורך בהסבר מתייתר.
כשחתול אמיץ, או טיפש, או כזה שדעתו השתבשה עליו, החליט לעבור בתוך החצר שלנו, להקת הנבחניות שלנו, או מי מהן שטיילה במקרה בחצר, פתחו במרדף אחרי אותו חתול ביש מזל ופצחו בנביחות שהניסו את היללן החצוף אל מחוץ לחצר תוך שניות, למעט מקרה אחד - חתולה שחורה, מנומרת בכתמים של חום שהייתה אמיצה, פיקחית, חכמה ומעצבנת במיוחד. הילדים אפילו נתנו לה שם: אלכס הם קראו לה והיא החליטה ככל הנראה שנמאס לה מהכלבים המעצבנים והשוויצרים מהבית עם החצר הגדולה וגמרה אומר להתגרות בהם. היתה לה אותה אלכס מהדסת לאיטה מעבר לשער ומוודאת שהכלבים הבחינו בה. ברגע שהללו התנפלו בחמת זעם לעברה ונחסמו על ידי השער, הלכה הפרימדונה הלוך ושוב, מלווה בתזמורת של נביחות. היא הגדילה לעשות כאשר הבחינה שהכלבים נמצאים בתוך הבית ודלת הזכוכית שהובילה מהסלון אל הגינה, סגורה. או אז, היתה מדלגת מעל הגדר, נכנסת לחצר וצועדת לאיטה מול עיניהם המשתאות של להקת הכלבות. מיותר לציין שזה היה מוציא את הנבחניות מדעתן.
יום או יומיים אחרי הריסת בית השכנים, פרץ נביחות הסטריות החריש את אוזנינו. דלת הזכוכית הסגורה חצצה בינם לבין האובייקט עליו נבחו. ברגע הראשון חשבנו שאלכס הגיעה לביקור התגרות שגרתי. הצצה לעבר המקום אליו הפנו הכלבות את מבטן, הבהיר לנו שמדובר באירוע אחר. על גג המחסן הקטן שניצב תחת עץ הפיקוס, עמד לו גור חתולים שחור וחמוד. הוא עמד ובהה לעבר הכלבות הנובחות ולא זז ממקומו. כשנמאס לחתלתול השחור להקשיב לנביחות, צעד לעבר קצה גג המחסן, נדרך במקומו וזינק באומץ לב אל בית העץ, צעד על הקורה החיצונית ונבלע בתוכו. לא חלף זמן רב ושלושה גורים נוספים הצטרפו אליו בדילוג קל מענף של עץ האיזדרכת שעמד מעבר לגדר ושלח ענפים אל מעל גג אותו מחסן.
מסתבר שהבית שנהרס לא שימש קורת גג רק לשכנינו שהתפנו ולעוד כמה עכברושים, ג'וקים ועכבישים. בחצר אותו בית התגוררה לה גם משפחת חתולים. האֵם ולה ארבע גורים קטנים. אחד שחור כפחם, אחד אפור לבן ושני גורים ג'ינג'ים מנומרים, חיפשו אחר תחליף נאות למשכנם הקודם שנרמס תחת גלגלי הטרקטורים והמשאיות. הם מצאו ככל הנראה את בית העץ כשיכון ראוי, במיוחד לאור העובדה שהוא רחוק מהישג ידם ומלתעותיהם של כת"ש וקימנ"ס. בחלוף הזמן, נראה היה שיש סיבה נוספת שפיתתה את חבורת החתולים להשתכן דווקא כאן – התענוג לצפות בחבורת הכלבות נובחות ומקפצות ללא כל סיכוי להשיג תוצאות, חוץ מכאב צוואר וכאב גרון.
בחלוף הזמן, תפשו גורי החתולים בטחון והם הירבו לדלג מבית העץ אל גגו של המחסן הקטן ומשם בזינוק לענף עץ האזדרכת שהשתלח מהעץ שניצב אצל השכנים מעבר לגדר. אולם היה ברור שההתנהלות הזו של הנמרים הננסים עלולה להיגמר באסון. הקפיצה מגג המחסן לבית העץ, היתה אתגרית. הגורים נדרשו לריכוז רב ולמספר ניסיונות כדי לצלוח את המכשול. חששנו שאם חס וחלילה ינשור גור חתולים שכזה היישר לתוך הלוע הפעור של כתם או קים, גורלו עלול להיחרץ. לפיכך, התייעצות משפחתית קבעה שכדאי להתקין גשר שיקל את המעבר המסוכן. עוד באותו היום התקנתי קורת עץ מחוזקת בברגים, שאיפשרה לגורים לעבור בביטחון מהחצר השכנה, דרך עץ האיזדרכת אל הענף שהגיע מעל לגג המחסן ומשם לגשר שמעל המלתעות המצווחות, היישיר אל וילת העץ.
החיים בחצר נכנסו לשגרה. החתולים טיילו להם במרומים ואילו הכלבים נבחו כל אימת שהבחינו בחתלתולים מטיילים או מנמנמים מעליהם. אולם, במשך הזמן נחלשו הנביחות וההתעניינות בגורי החתולים, הלכה ופחתה. בינתיים חיזקנו את סממני האימוץ של הדיירים החדשים והם זכו לקבל מאיתנו קערית מזון משלהם ולביקורי התפעלות בביתם החדש.
בחלוף הזמן הבינו הכלבות ככל הנראה שהחתולים כאן כדי להישאר והנביחות כמעט ופסקו, למעט כתם שהתעקשה לשאת את ראשה למרומים ולנבוח ללא הפסק לעבר ראש חמוד של גור חתולים זה או אחר. אבל בגדול נראה שהן הבינו בחוכמתם הכלבית שהסכם שלום בינם לבין החתולים יעיל, נעים ונוח הרבה יותר מהתכתשות מתמשכת וחסרת תוחלת. הן הבינו ככל הנראה שהתנהגות על פי האינסטינקטים לא תמיד מועילה, ופוליטיקה ישנה לא תמיד נכונה. הכלבות שלנו אימצו למעשה מדיניות של "ריאל פוליטיק". דהיינו: מאחר והחתולים לא מתכוונים ללכת לשום מקום וכפי שזה נראה הם יישארו שם למעלה לתמיד, ומאחר וסכנה אמיתית כנראה לא נשקפת מהם, הרי שהחיים בצוותא, בשלום ובהרמוניה, הרבה יותר משתלמים.
שני המינים שנולדו לפחד, לשנוא ולהילחם אחד בשני, הבינו שאפשר וכדאי להחליף דיסקט: שתי טריטוריות לשני המינים הוא הפתרון היחידי שהביא שלווה ורווחה לכולם.
צעיר הייתי וגם זקנתי וראיתי לא מעט בני אדם שהאינטליגנציה שלהם והשכלתם לא הסתירה את טיפשותם במרדף הרסני אחרי כוח, כסף וכבוד, את פחדנותם ואת חוסר אומץ הלב הנדרש להבין שכדי להשיג את האושר צריך להחליף דיסקט.
כל זה עורר בי מחשבות נוגות על ההבדל בין חכמת בעלי החיים שלא זכו לטעום מעץ הדעת, מול הטיפשות של צאצאי אדם וחווה שכן נגסו מאותו תפוח שעל פי התנ"ך, הפך את האדם לחכם מכל חיות השדה.
האומנם ?
|